לא קיימת הגדרה חד משמעית ונוקשה לפולחן דתי שניתן להחילה על כל צורות הדת בצורה מאוזנת. בסוף פרק ב' לעיל בנושא של הסימנים של דת, ציינתי שלכל דת יהיו כל שלושת הסימנים (מערכת אמונות, עיסוקים דתיים, וקהילה דתית) באופן כלשהו, אולם אין שתי דתות בעלות אותה מידה או אופן של יישום סימנים אלה. הבדלים אלה הם אשר הופכים דתות לייחודיות. נצרות קתולית, אורתודוקסיה מזרחית ואנגליקניזם גבוה, שמות דגש עצום על טקסי דת ארוכים הכוללים גלימות, תהלוכות, נרות, שירי דת, דמויות קדושות, מים קדושים, קטורת וכו'. מאידך, בקבוצות דת פרוטסטנטיות נוקשות רבות כגון 'האחים' (Brethren), צורות טקסיות כאלה המכילות קישוטים נחשבות במקצת לאמונות תפלות אם לא עבודת אלילים של ממש. בענפי הנצרות הפולחן הדתי מצטמצם להטפתם של דברי האלוהים, אולי מספר שירי דת, ותפילה. בקרב 'האגודה הדתית של הידידים' – הידועה לרוב כ-'קוויקרים' – כנס הפולחן הדתי אינו מכיל פעולות חיצוניות כלשהן אלא הוא מפגש המתקיים בדממה ובמהלכו יכולים המשתתפים להחליף או שלא להחליף ביניהם מילות השראה קצרות. בדומה לכך, פעולת הפולחן הדתי העיקרית במנזרים בודהיסטיים הינה מדיטציה דוממת לחלוטין לפרקי זמן ממושכים, והיא מתמקדת לא בתפילה לאלָה העליונה אלא בביטול האני והשתחררות מכבלי הקיום.
חוסר האפשרות למציאת הגדרה נוקשה וחד משמעית לפולחן דתי מצריכה שמירה על דעה גמישה בהקשר של מחקר השוואתי. רוב ההגדרות המילוניות פותרות בעיה זאת בכך שהן מכלילות מספר רעיונות תחת מושג הפולחן הדתי. ראשית, פולחן דתי עשוי לכלול רעיונות של "טקסי דת" ו- "טקסים" באופן כללי. יש מלומדים בתחום הדת שרואים בטקסי הדת טקסים הגורמים להמרת המשתתפים. בטקס ההטבלה הנוצרי, לדוגמה, האדם העובר את התהליך מומר ממצב אחד (חטא) למצב אחר (חסד). בתרבויות קדומות, טקסי המעבר ממירים צעירים מילדות לבגרות. תהליך האודיטינג של סיינטולוגיה, המעביר מהמצב של "פרקליר" למצב של "קליר" יהיה ממיר במובן זה. בהתאם לכך, טקסים נתפסים כמאשרים; כלומר הם מאשרים ומאששים את הסטטוס קוו. צורות שונות של פעילויות שבת וטקסי יום ראשון הן לעתים קרובות טקסים במובן זה. טקסים מאשרים לקהילת המאמינים את הסטטוס שלה כגוף העוסק בפולחן דתי ואת זהותה כקבוצה דתית. לעתים קרובות, אולם לא בהכרח, הביגוד כולל גלימות, טקסים מלווים בריקוד מורכב, מוזיקה, התזות של מים מקודשים והיטהרויות, הקרבת חיות או מזון, מחוות כגון ברכות וכו'.
שנית, כל חוקרי דת מכירים בכך שלעולם אין הטקסים מהווים את מלוא העיסוקים של הפולחן הדתי. לפיכך, רוב ההגדרות של הפולחן הדתי כוללות התייחסויות נוספות ל-"עיסוקים דתיים", "פעולות דתיות" ו-"שמירת מצוות". המונחים הנוספים האלה נכללים במסגרת ההגדרות המשותפות מסיבות טובות. הפולחן הדתי של אדם אחד יכול להיחשב כדעה קדומה מבחינת אדם אחר. מה שעשוי להראות כפעולה חסרת משמעות בעיני מאמין אחד – למשל, ביצוע תנועת הצלב עם הידיים לפרוטסטנטי – עשויה להיות פעולה של דבקות באמונה בעיני מאמין אחר. לפיכך חייבים חוקרים לראות פעולות דתיות בהקשר של דת ספציפית בכללותה, כלומר, במונחים של המטרות והכוונות העליונות של גוף המאמינים. החוקר לא חייב להאמין במה שהמאמין מאמין, אבל אם החוקר מנסה להבין תופעה דתית כלשהי באופן רציני, הוא או היא חייבים ללכת צעד קדימה ולהאמין באופן שבו מאמינים מאמיני אותה דת. רק מנקודת מבט זו יוכל החוקר לקבוע את מכלול הפעולות, העיסוקים והמצוות המהוות את הפולחן הדתי של אותה קהילה דתית.
במסגרת ההגדרה הכוללת של פולחן דתי (פעולות, עיסוקים ומצוות) נוכל לכלול נושאים כגון לימוד טקסטים מקודשים, הכשרת אחרים בלימוד ושינון אותם טקסטים, וכן צורות שונות של הוראה דתית. דתות אחדות גם משלבות פעולות אלו בטקס מקודש. במנזרי זן יפניים ראיתי טירוני זן נושאים בצורה טקסית עותקים של 'סוטרת הלוטוס' ולומדים ברצינות טקסט זה בעל-פה על-ידי שינון טקסי. לימוד התלמוד בישיבות יהודיות נושא אופי טקסי דומה.
בהרבה סוגים של פולחן דתי החוקר יכול לאתר שתי נקודות מבט יסודיות: אחת מבוססת יותר על חגיגות וטקסים; והשנייה מבוססת יותר על הדרכה ומדיטציה.
השאלה אם אודיטינג והכשרה עשויים להיות צורות של פולחן דתי עולה לעתים באופן טבעי בקרב בני הדתות הגדולות במערב, כלומר: היהדות, הנצרות והאסלאם. בדתות אלו הפולחן הדתי מרוכז בעיקר, אם כי לא באופן בלעדי, בחגיגות פומביות, ימי צום, דרשות, שירה של שירים דתיים, תפילות שבת ויום ראשון וכל מיני פעולות פולחן אחרות. למרות שניתן למצוא דוגמאות רבות לסוג כזה של פולחן דתי בדתות המזרח הרחוק, יש בהן צביון יסודי השם דגש חזק יותר על מדיטציה ולימוד. כפי שצוין לעיל, בוודנטה הינדואיסטית ובזן הבודהיסטי מתרכז הפולחן הדתי לא בחגיגה אלא במדיטציה ובלימוד הסוטרות, שהן הטקסטים הרוחניים. לימוד רוחני זה מלווה לעתים בזן הבודהיסטי במדיטציה על קואנים, אמרות קצרות ומתומצתות, לעתים קרובות סותרות אחת את השנייה, שעוזרות למאמין לשבור את השכבה העליונה של התודעה הרגילה כך שהוא או היא עשויים להשיג סאטורי, הארה פתאומית.
אף-על-פי שהתגליות והקודיפיקציה של טכנולוגיית האודיטינג שייכים בלעדית לרון האברד, הרי שדת הסיינטולוגיה ול. רון האברד עצמו הכירו תמיד בכך שסיינטולוגיה דומה בהיבטים מסוימים להינדואיזם ובמיוחד לבודהיזם. לסיינטולוגיה ולשתי המסורות הדתיות האלו יש אמונה משותפת שתהליך הגאולה המרכזי הוא המעבר מבורות להארה, מהסתבכות לחירות, ומערפול ובלבול לבהירות ואור. לפני מספר שנים פרסמתי מאמר על הקשר של סיינטולוגיה לבודהיזם: פרנק ק' פלין, "סיינטולוגיה כבודהיזם טכנולוגי", בספרו של ג'וזף ה' פיצ'טר, עורך, 'חלופות לדתות האמריקאיות המרכזיות', ניו-יורק: Paragon House, משנת 1983, עמודים 110-89. בדומה למסורות עתיקות אלו מהמזרח, סיינטולוגיה רואה את הפולחן הדתי באופן לוגי מאוד, לא כצורה של חגיגה והקדשה אלא כצורה של מדיטציה והדרכה, המדגישה מודעות, הארה, או כפי שמכנים זו בסיינטולוגיה, "קלירינג".
הערה חשובה: אין זה נכון לומר שמדיטציה והדרכה כצורות פולחן דתי אינן קיימות בדתות המערב. היהודי האורתודוקסי האדוק מאמין שלימוד התורה והחוקים הדתיים בדבקות הינו דרך – ואולי אפילו הדרך החשובה ביותר – של הפולחן הדתי. לפיכך, מקימים היהודים האורתודוקסים ישיבות המוקדשות ללימוד התורה והתלמוד כפעולה של פולחן דתי. ישיבה אינה רק מקום לחינוך שגרתי; ישיבה היא גם מקום לפולחן דתי. בדומה לכך, הקימו המוסלמים כֶוותאבים ומדרסות ללימודים מעמיקים של הקוראן. בדומה, מסדרי נזירות רבים של הנצרות הקתולית, במיוחד הסיסטריאנים והטראפיסטים, מקדישים חלק גדול מהפולחן הדתי שלהם ללימוד דומם ולמדיטציה של טקסטים מקודשים.
אולם ככלל, מדיטציה, לימוד מקודש והוראה אינם נתפשים כצורות של פולחן דתי במערב כפי שהם נתפשים במזרח. בהודו נוהגים אנשים בערוב ימיהם למכור את כל רכושם, ללכת לאתר קדוש, כמו למשל וארנאסי (בנרס) על שפת נהר הגאנגס, ולבלות שם את שארית חייהם, כשלעתים הם עורכים טקסי פוג'ה או טקסי הקרבה, אולם את רוב זמנם הם מקדישים למדיטציה על נושאים אלוהיים. עבור המאמין ההינדי המצוי, מדיטציה כזו היא צורת הפולחן הדתי העליונה האפשרית.
ברור לחלוטין שבסיינטולוגיה קיימים טקסים וחגיגות דתיות, וגם קיימת צורה ייחודית של חיים רוחניים: אודיטינג והכשרה.
ברור לחלוטין, בנוסף לדיונים אלה, שבסיינטולוגיה קיימים טקסים וחגיגות דתיות, וגם קיימת צורה ייחודית של חיים רוחניים: אודיטינג והכשרה. בדרך ההשוואה והניגוד, הכנסייה הקתולית מחשיבה את כל שבעת הטקסים הקדושים שלה כצורות של פולחן דתי. זו הסיבה לכך שכל הטקסים הקדושים מנוהלים בכנסיות בעיקר על-ידי כמרים מוסמכים. הטקסים הקדושים מנוהלים מחוץ לאתרי הכנסיות רק בנסיבות מיוחדות ביותר, כגון טקס מיוחד לאדם חולה. שבעת הטקסים הקדושים כוללים טבילת טיהור (באפטיזם) הכנסה בברית הדת (קונפירמציה), וידוי, השלמה (רקונסיליאציה) או וידוי, סעודת הקודש (אוקריסט), נישואין, המסדרים הקדושים ומשיחת החולים בשמן. אולם "הטקס הקדוש מכל" עבור הנוצרים הקתולים הוא סעודת הקודש, הידוע בדרך כלל כ-'מיסה', ובו חוגגים את מותו ותחייתו של ישו הנוצרי ואת נוכחותו בקרב קהילת המאמינים.
ניתן לומר שלדת הסיינטולוגיה יש את "הטקס המקודש מכול" שלה, והוא אודיטינג והכשרה. היעד הדתי העליון של כל הסיינטולוגים הוא להיעשות קליר ולהשיג מעמד של Operating Thetan שהוא בעל שליטה על "חיים, מחשבה, חומר, אנרגיה, מרחב וזמן". הדרך הדתית המרכזית להשגת יעד זה היא באמצעות הרמות והשלבים המורכבים של אודיטינג והכשרה. בדומה לחשיבותה הדתית של סעודת הקודש לנוצרים הקתולים, כך חשיבותם של אודיטינג והכשרה לסיינטולוגים. כפי שנוצרים קתולים מחשיבים את שבעת טקסי הקודש כאמצעים העיקריים לישועת העולם, כך מחשיבים הסיינטולוגים את האודיטינג וההכשרה כאמצעים עיקריים לישועה, אותה הם מתארים כהישרדות האופטימלית בכל הדינמיקות.
כחוקר של דת השוואתית, הייתי עונה על השאלה "היכן יש לקתולים מקומות של פולחן דתי?" עם התשובה "היכן שמבצעים בדרך כלל את שבעת טקסי הקודש". לשאלה: "מהו מקום הפולחן הדתי של הסיינטולוגים?" הייתי עונה: "במקום בו מבצעים בדרך כלל אודיטינג והכשרה בכתבי הדת לסיינטולוגים בני הקהילה". כתביו של האברד על דיאנטיקה וסיינטולוגיה מהווים את הכתבים הקדושים של דת הסיינטולוגיה. רוב הכתבים האלה עוסקים במה שהסיינטולוגים קוראים לו טכנולוגית האודיטינג, בנושאי ניהול ונתינת השירות של אודיטינג והכשרה לחברי הקהילה. הדגש העצום שניתן לאודיטינג בעבודותיו של האברד ישכנע כל חוקר דתות שאודיטינג והכשרה הם העיסוקים הדתיים המרכזיים בדת הסיינטולוגיה והם צורות הפולחן הדתי העיקריות שלה.
כחוקר של דת השוואתית אני קובע ללא היסוס שאודיטינג והכשרה הן צורות עיקריות של פולחן דתי במערכת האמונה של הסיינטולוגים. שנית, המקומות בהם מבוצעים האודיטינג וההכשרה על-ידי הסיינטולוגים הם ללא צל של ספק מקומות של פולחן דתי.
פרנק ק' פלין
22 בספטמבר 1994
