I.VIII. סגידה – מושג משתנה
דתות תיאיסטיות – וביניהן הנצרות המסורתית – מייחסות חשיבות לסגידה, הכוללת ביטוי פורמאלי של יראת כבוד והערכה לאל, ענווה, כניעה לאותו אל, תפילה (תקשורת עם האל), דברי הלל והודיה על מעשיו. (תפיסות עתיקות יותר של סגידה כללו גם הקרבת קורבנות – חיות או בני אדם – ומעשים של ריצוי כלפי אל קנאי או נוקם. אולם מושגי הסגידה השתנו, וצורות עתיקות יותר של סגידה, שבעבר נחשבו להכרחיים, נחשבים היום לבלתי חוקיים. מושג הסגידה משתנה בתקופתנו, הן בכנסיות המסורתיות והן בקרב תנועות חדשות.) התפיסה המסורתית של סגידה קשורה בדרך כלל להנחת קיומו של אל (או אלים) או פרסונה שהם מושא הגישות והפעולות הסוגדות. הגדרה זו של סגידה, התואמת להגדרות שבהן השתמשו בתביעות משפטיות שנערכו לאחרונה באנגליה, מבוססת בצורה צרה על דגם העיסוק הדתי במסורת היהודית-נוצרית-מוסלמית. אולם כפי שניתן לראות בעדויות אמפיריות, סגידה במובן זה אינה קיימת בכל הדתות, וכאשר היא קיימת, היא מתבטאת בווריאציות משמעותיות, שכמה מהן מפורטות להלן.
II.VII. וריאציות בסגידה – בודהיזם התרוואדה
דוגמה ראשונה: בודהיזם התרוואדה – בצורתו הטהורה – וכן מספר דתות אחרות, מניחים לא שקיים אל עליון, אלא שקיים חוק או עיקרון מוחלט שאינו דורש וגם אינו תלוי ביראת הכבוד, דברי ההלל או הסגידה של המאמינים. בדרך כלל מקובל שקיומו של אל אינו מהווה תנאי בל יעבור לקיומה של דת, ולפיכך – אם נקבל מושג זה – חייבים לאמץ הגדרה של סגידה שהיא רחבה יותר מזו שקבועה במסורת הנוצרית.
III.VIII. וריאציות בסגידה – בודהיזם ניצ'ירן
דוגמה שנייה: ישנן תנועות דתיות, הנמצאות לדוגמה בבודהיזם ניצ'ירן, השוללות ישויות עליונות אך דורשות את הסגידה לחפץ. הבודהיסטים של סוקה גקאי, תנועה של כ-15 מיליון מאמינים, כ-6,000 מתוכם בבריטניה, סוגד לגוהונזון, מַנדָלָה שעליה חקוקים הסמלים החיוניים או הנוסחאות החיוניות של אמת מוחלטת. בסגידתם לגוהונזון, הבודהיסטים האלו מצפים ממנו לברכות. כך, משהו שדומה למושג הסגידה, כפי שהוא מובן בהקשרים הנוצריים, עשוי להתקיים אפילו כאשר קיומה של ישות עליונה נשלל מפורשות.
IV.VIII. וריאציות בסגידה – הקווייקרים
דוגמה שלישית: אפילו בתוך המסורת הנוצרית הרחבה, גישות של יראת כבוד וענווה אין פירושן צורות התנהגות ספציפיות כגון אלו שיש לקיימן בשירותי דת אורתודוקסיים, קתוליים או אנגליקניים, שבהם המאמינים עשויים להשתחוות, לכרוע או להשתטח, לבטא מילות הלל, הודיה וברכה, ולבקש, באמצעות תחנונים, לזכות בברכה בחזרה. בקרב הנצרות ישנן תנועות רבות שלהן נהגים שונים: דוגמה טובה לכך הם הקווייקרים. הקווייקרים נפגשים באווירה של יראת כבוד, אבל אינם עוסקים במעשים פורמאליים של סגידה כגון תפילות קבועות או מדוברות, שירת מזמורים או קריאה קצובה של מזמורי תהילים. לעתים קרובות הם מנהלים את כל פגישתם בדממה.
V.VIII. וריאציות בסגידה – המדע הנוצרי
דוגמה רביעית: בתוך הנצרות היתה נטייה, הן בכנסיות שנוסדו לפני זמן רב והן במגוון קבוצות שקמו רק לאחרונה, לבטא את רעיון האל במונחים שהולכים ונעשים מופשטים יותר. מאחר שמספר תיאולוגים מודרניים חשובים הגדירו מחדש את תפיסות האלוהים, לעתים קרובות תוך ביטול רעיון האלוהים כאדם (ראה לעיל, פסקה III.IV.), תפיסות ישנות יותר של סגידה נראות עתה כאנכרוניסטיות לאנשים מסוימים. משאלי דעת קהל מגלים שחלק הולך וגדל מאלה המאמינים באלוהים אינם מאמינים שאלוהים הוא אדם, אלא טוענים שאלוהים הוא כוח. בתנועות דתיות שקמו לאחרונה, ישנן לעתים קרובות צורות של "סגידה" שהותאמו לרעיונות המודרניים יותר והמופשטים יותר של האל. דוגמה אחת לכך היא 'המדע הנוצרי'. מאחר שלתנועה זו, שקדמה לסיינטולוגיה בשבעים שנה, יש מאפיינים דומים לסיינטולוגיה, ומאחר שהמדע הנוצרי הוכר כבר מזמן כדת, יש מקום לנתח כאן ביתר הרחבה את גישתו לסגידה. במדע הנוצרי, אלוהים מוגדר בתור "עיקרון", "חיים", "אמת", "אהבה", "מיינד", "רוח", "נפש". מונחים מופשטים ולא אישיים אלו אינם מחייבים צורות ביטוי של כניעה והערכה, ולנטיות כאלו מוענק רק ביטוי מוגבל בשירותי הדת של המדע הנוצרי. דעותיה של מרי בייקר אדי (מייסדת המדע הנוצרי) על סגידה מיוצגות במובאות הבאות מתוך ספר הלימוד שלה, Science and Health with Key to the Scriptures ('מדע ובריאות עם מפתח לכתבי הקודש'):
תפילה בקול לעולם אינה יכולה לעשות את העבודה של הבנה רוחנית ... תפילות ארוכות, אמונות תפלות ועיקרי אמונה מקצצים את כנפי האהבה החזקות ומלבישים את הדת בצורות אנושיות. כל מה שהופך את הסגידה לדבר חומרי מעכב את צמיחתו הרוחנית של האדם ומונע ממנו להפגין את יכולתו לתקן טעויות.
האם אתה מקיים את 'ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'? מצווה זו כוללת הרבה, אפילו את הוויתור על כל תחושה שהיא גשמית גרידא, על כל ביטוי חיבה, ועל סגידה.
ההיסטוריה של ישו יצרה לוח שנה חדש שאנו קוראים לו עידן הנצרות; אך הוא לא קבע שום טקסי סגידה.
עצוב שהביטוי עבודת האל קיבל כעת משמעות כל-כך כללית של סגידה פומבית במקום מעשים יומיומיים.
אנחנו סוגדים בצורה רוחנית רק כשאנחנו מפסיקים לעבוד בצורה חומרית. דבקות רוחנית היא נשמתה של הנצרות. סגידה דרך האמצעי של חומר היא עבודת אלילים. טקסים יהודיים ואחרים הם הסוגים והצללים של סגידה אמיתית.
בני ישראל ריכזו את מחשבתם בחומר בניסיונם לסגוד לרוחני. עבורם חומר היה מהות והרוח היתה צל. הם חשבו לסגוד לרוח מנקודת מבט חומרית, אך זה היה בלתי אפשרי. ייתכן שהם פנו ליהוה אך תפילתם לא הביאה כל הוכחה לכך שהיא נשמעה מפני שהם לא הבינו את אלוהים מספיק כדי שהוא יוכל להפגין את יכולתו לרפא.
למרות שחברי המדע הנוצרי משתמשים ב-'תפילת האל' בקהילותיהם, תפילה זו מתורגמת למספר הצהרות בהתאם לתורתה של אדי. תפילה דוממת במדע הנוצרי היא הצהרה של "אמיתות", לא של תחנונים; אלוהים הוא "עיקרון" שיש להמחישו, לא "ישות" שיש להשקיטה או לרַצותה. מכאן הסגידה במדע הנוצרי שונה בצורתה, באווירתה ובהתבטאותה מסגידה בכנסיות מסורתיות.
VI.VIII. סגידה מוגדרת על פי יעדיה, לא על פי צורותיה
אם לוקחים בחשבון את כל הראיות האמפיריות המתאימות, הרי שההערות שלעיל על הווריאציות בסגידה מעידות על הצורך בהגדרה הרבה יותר רחבה של סגידה מההגדרה שמוגבלת להשערות של מסורת מסוימת אחת או תלויה בה. הצורות המקובלות בכנסיות הנוצריות אינן ממצות את כל האופנים השונים שבהם מתקיימת ויכולה להתקיים סגידה (אפילו בקרב הכנסיות הנוצריות עצמן). חייבים להבחין בין הצורות החיצוניות של סגידה (שעשויות להיות ספציפיות, מקומיות, איזוריות או לאומיות) לבין מטרות הסגידה, שאנחנו יכולים לייצגן כאוניברסליות. מטרת הסגידה היא לבסס יחסי קרבה בין החסיד לבין המוחלט העל-טבעי (ישות, אובייקט, חוק, עיקרון, ממד, "בסיס ההוויה", או "עניין") בכל דרך שבה המוחלט נתפס על-ידי הגוף הדתי שאליו משתייך החסיד, בתקווה להשגה המוחלטת של גאולה או הארה. ההדגשה שהמאפיין המגדיר של סגידה טמון במטרתה חושפת את היחסיוּת התרבותית של הצורות השונות שהסגידה לובשת. ברגע שהסגידה מוגדרת על-ידי התייחסות ליעדיה, אנחנו יכולים להבין תפיסות שונות של המוחלט, החל מאלילים וכלה בחוקים טרנסצנדנטיים. לפיכך, עבודת אלילים היא סגידה לישות עריצה המעניקה חסדים או מענישה ופוגעת; הסגידה לאל אנתרופמורפי מדגישה יותר קשר של אמון, אך גם תלות. סגידה לתפיסות מתוחכמות יותר של ישות עליונה שמה פחות דגש על הפגיעות הרגשית של האל, ומדגישה את החיפוש אחר הרמוניה של נטיות התנהגותיות שתואמות לעקרונות אתיים כלליים יותר; סגידה לאמיתוּת, לחוק או לממד מוחלטים ומופשטים לגמרי נוטה להתרכז בהפצת הידע, בהשגת הארה ובהגשמת הפוטנציאל האנושי במלואו. כל השאיפות האלו שמוגדרות בצורות שונות עשויות להיחשב לחלק מחיפוש האדם אחר גאולה, ולא משנה עד כמה שונה עשויה להיות תפיסת הגאולה עצמה. יראת כבוד למוחלט, ל-"בסיס ההוויה" של האדם, על כל תיאוריו, היא תכונה כללית של הכבוד והעניין בחיים, שאינם תלויים בנורמות או בצורות התנהגות שהן ספציפיות לתרבות כלשהי.
VII.VIII. התדרדרות הנוסח הפואטי של הסגידה
בחברות מרובות-דתות, חייבים להגדיר את המושג של מה מהווה סגידה במונחים מופשטים אם השונוּת של הדת אמורה לזכות בהכרה כדין. המגמות הנמשכות לאחרונה בדתות הן לעבר ביטוי מופשט ואוניברסלי יותר. זה נכון לא רק לגבי התיאולוגים העיקריים ובקרב אנשי הדת, אלא זה גם ברור בקרב תנועות דתיות חדשות רבות. בעידן מדעי וטכנולוגי, תפיסת האל או תפיסת המוחלט בעיני האדם נוטה להיות מובנת במונחים שהם עצמם תואמים יותר להתנסות מדעית וטכנית, למרות שסוג זה של שפה והַמשָגָה מנוגד לתדמית הפואטית המסורתית שהיתה אופיינית בעבר לביטוי הדתי. הנוסח הפואטי ננטש בעקביות לא רק בתנועות חדשות, אלא גם בכנסיות המסורתיות לכאורה, כפי שניתן לראות ברפורמות הליטורגיות של הכנסייה הקתולית מאז ועידת הוותיקן השנייה, ובהחלפת 'ספר התפילות' של הכנסייה האנגליקנית בצורות ביטוי פרוזאיות שמשתמשות בשפה מדוברת ועממית יותר. פרט לכנסיות אלו, בתנועות שאין בהן מחויבות אפילו לזכר של כבוד למסורת, יצירת שפה חדשה וצורות ליטורגיות חדשות זכתה לחירות גדולה עוד יותר. בין התנועות האלה נמצאת הסיינטולוגיה.
VIII.VIII. תקשורת כסגידה
סיינטולוגיה מציגה תפיסה מופשטת לגמרי של הישות העליונה, בתור "הדינמיקה השמינית". הסיינטולוגים מבקשים להרחיב את מודעותם ואת הבנתם כך שיכללו את כל ממדי הקיום, במטרה לסייע לישות העליונה (או האינסוף) ולהיות חלק מהישרדותה. הסיינטולוגים מוקירים את החיים, ומכירים באלוהים כבסיס הוויה מוחלט, אולם הכרה זו אינה כוללת צורות התנהגות ספציפיות שדומות לאותם מעשים הנחשבים ל-"סגידה" בכנסיות הנוצריות המסורתיות. סיינטולוגיה היא תנועה שמאגדת אנשים שבאים מרקעים דתיים שונים; דבר זה מדגיש תפיסות חדשות של בריאה ויצירה, של משמעות החיים ושל גאולה; ותורתה משתמשת בכמה מהמסורות הדתיות הגדולות כמו גם במגמות מדעיות רחבות. לפיכך זה בהחלט מתאים שסיינטולוגיה תציג את התיאוריות שלה במונחים מופשטים ואוניברסליים, ותפיסת הסגידה שלה מתאימה להשקפות אלו. העמדה הכללית בוטאה באופן הבא: "בסיינטולוגיה, אנחנו מגדירים סגידה במונחים של תקשורת. האדם הסוגד באפקטיביות יהיה זה שחושב שהוא מסוגל לגשר על המרחק הנדרש כדי לתקשר עם הישות העליונה" ['סיינטולוגיה כדת', עמ' 30].
סיינטולוגיה היא תנועה שמאגדת אנשים שבאים מרקעים דתיים שונים; דבר זה מדגיש תפיסות חדשות של בריאה ויצירה, של משמעות החיים ושל גאולה.
מהות הסיינטולוגיה היא הבנה באמצעות תקשורת – תקשורת עם עברו של התטן ועם הסביבה, ובמובן זה ניתן לדמותה אותה לתקשורת שמתרחשת בסגידה הנוצרית, התקשורת שהאדם מבקש ליצור עם האל בתפילה ובטקס היוקריסט (טקס הלחם והיין), שכפי שמנסחות זאת הכנסיות המסורתיות, הוא אכן מתנהג כ-"communicant" (כפל משמעות של מישהו שמתַקשר וגם מישהו שאוכל את לחם הקודש). המטרה היא בעיקרה זהה – טיהור האינדיבידואל, שיקום נשמתו כחלק מתהליך הגאולה ארוך-הטווח. בסיינטולוגיה קיימות שתי צורות של תקשורת מסוג זה – אודיטינג והכשרה.
אודיטינג, שמתרחש כתקשורת אישית של האינדיבידואל עם עברו (כתטן), מתבצע בתיווכו של האודיטור ובעזרת האי-מיטר, אך הוא במהותו תהליך של הבאת האינדיבידואל ליחסי קרבה טובים יותר עם העצמי האמיתי והמקורי שלו, ומבחינה זו התהליך מבקש ליצור מגע בינו לבין ממשות רוחנית בסיסית.
ההכשרה בכתבי הסיינטולוגיה היא תקשורת עם אמיתות היסוד ועם בסיס הקיום. דרך הבנה מוגברת האדם מבקש לתקשר בצורה טובה יותר עם העצמי הבסיסי שלו, עם אחרים ועם כל החיים. גם פעולות אלו חולקות מרכיבים אופייניים לסגידה, גם אם היבטים כמו הערצה (של אלוהות), התעסקות ארכאית בריצוי האל והנהלים העתיקים של תחנונים מוחלפים בהקשר המודרני הזה.
IX.VIII. שאיפת ההישרדות של סיינטולוגיה
מונח המפתח המגלה את מטרת השירותים הדתיים הנערכים בקפלה של סיינטולוגיה הוא "הישרדות", מושג שמודגש שוב ושוב בספרות של סיינטולוגיה. עם זאת, "הישרדות" היא רק מילה נרדפת מודרנית למושג הדתי העתיק של "גאולה", וגאולה היא היעד הראשי של סגידה בכל הדתות, ביסוס יחסי קרבה בין אלוהות בעלת עוצמה לבין חסיד שתלוי בה, שיובילו להפחתה או לביטול של התנסויות מטרידות ורעות, ולהכפלת היתרונות ששיאם ביתרון הסופי של המשכת החיים. סיינטולוגיה עוסקת בגאולת התטן, שחרורו מהמעמסה של חומר, אנרגיה, מרחב וזמן, ובטווח הזמן הקרוב יותר, ביכולתו להתגבר על מגבלות גופניות ועל תהפוכות חיי היומיום. התטן, בתור המהות העל-אנושית, או הנפש, היה קיים לפני הגוף הפיזי ועתיד לשרוד אחריו. הישרדות זו קשורה בסופו של דבר להישרדות הדינמיקה השמינית, הישות העליונה, ולשירותי הסיינטולוגיה של אודיטינג והכשרה המיועדים להגביר את המודעות לממשות המוחלטת הזו. לפיכך העיסוק הוא הזדמנות למשתתפים לחדש ולחזק את יכולתם להבין את העל-טבעי. במובן הרחב שחקרנו לעיל, זוהי הזדמנות לסגידה ולהארה.
X.VIII. אודיטינג והכשרה
הפעילויות העיקריות של סיינטולוגיה הן אודיטינג והכשרה. אלו האמצעים המובילים לגאולה רוחנית. רק באמצעותם יכול התטן – כלומר, האינדיבידואל – להשתחרר ולהשיג את המצב הרוחני של היותו "בעמדת גרימה" על החיים ועל העולם החומרי. האודיטינג, שבו האינדיבידואל מתמודד עם הכאב והטראומות של עברו האישי, עוזר לו לבסס שליטה בחייו ומשחרר אותו מהדחפים האי-רציונליים של המיינד הריאקטיבי. לפיכך, ניתן לומר שבתהליך האודיטינג, הפרקליר יוצא למסע רוחני בחיפוש אחר גאולה, עם הישגים שמתווספים זה לזה, ושמוביל בסופו של דבר למצב שבו התטן מפסיק להיות "מעורבל" בתוך מצבים חומריים (MEST). למרות השוני שעשוי להיות בצורות החיצוניות ובפרטי הדוקטרינות, מסע חיפוש רוחני כזה שבסופו המוחלט מצפה הגאולה הוא העיסוק המכריע של כל הדתות המתקדמות בעולם.
ההכשרה מיועדת לתקשר חוכמה לכל מי שמבקש הארה, וכן לאלו שעוסקים בעזרה לאחרים במאמציהם להשיג גאולה. חלק הכרחי בתהליכים האלו הוא הדרישה שהאינדיבידואל יתמודד עם התנסויות העבר הכאובות שלו ויתגבר על הנטייה להטיל את האשמה בכישלונותיו על אחרים. הכשרה למטרה זו מושגת דרך סדרה של קורסים מדורגים באופן היררכי שבהם התלמיד לומד ומשכלל את טכניקות האודיטינג אשר, כשהסטנדרט המתאים מושג, יהיה אפקטיבי באופן מעשי על כל פרקליר, על פי האמונה. ההכשרה מאורגנת כתוכנית אינטנסיבית, וכל מי שזכה לראות את המסירות המרוכזת של אלו שעוברים קורסי הכשרה, כפי שראיתי אני בביקוריי בכנסיית הסיינטולוגיה באחוזת סיינט-היל, לא יוכל שלא להתרשם מהרצינות ומהדבקות במטרה שהופגנו ללא יוצא מן הכלל על-ידי התלמידים, רצינות ודבקות שהן כמובן מחויבות דתית.
XI.VIII. הטעות של סגרדל
סיינטולוגיה היא דת שארגונה אינו תואם בהכרח לקווים קהילתיים מסורתיים. בתקופה שבה, לנוכח מהפכת התקשורות של ימינו, הכנסיות הממוסדות מתחילות להכיר במגבלות המבנים הקהילתיים ולהתנסות בדפוסים אחרים של סגידה, הסיינטולוגיה כבר פיתחה נוהל חדש ואינטנסיבי יותר של שירות רוחני. היחסים של אחד-על-אחד שנדרשים באודיטינג והמערכת האינטנסיבית של הכשרת אודיטורים מהווים דפוס של דאגה להתקדמות הרוחנית של כל אדם ואדם, שעולה מעל ומעבר לכל מה שמוצע על-ידי צורות קונבנציונליות של שירותים קהילתיים של כמרים.
בניגוד להבנה הרגילה, מעמדם של עיסוקי הסיינטולוגיה כסגידה עדיין לא טופל בבתי-המשפט. בתביעה משפטית מוקדמת, המדינה נגד סגרדל (Regina v. Registrar-General Ex Parte Segerdal and Another), 1970, הנושא המרכזי היה אם בניין שכנסיית הסיינטולוגיה החזיקה באיסט גרינסטד התאים בתור "מקום מפגש לסגידה דתית" מהנימוק ששירותי הדת של הכנסייה שנערכו שם התאימו לקריטריונים שקבעו מה היווה סגידה. שירותי דת אלה היו מורכבים מטקסים כגון דרשות שבועיות ואסיפות אחרות, טקסי הענקת שם, טקסי הלוויה ונישואין. למרות שבתביעה זו הלורד דנינג פסק ששירותים ספציפיים אלו לא היוו סגידה, למעשה העיסוק הדתי המרכזי בכנסיית הסיינטולוגיה מתרכז בנוהלי האודיטינג וההכשרה. לסיינטולוגים, אלה הפעילויות שבהן מתרחשת סגידה – כמו תקשורת עם ממשות רוחנית – ולא בשירותי הדת שאליהם התייחס בית-המשפט בתביעת סגרדל. כמובן, ייתכן שפעילויות סגידה אלו אינן תואמות את המודל המתבקש על-ידי בתי-משפט שחושבים על סגידה נוצרית, מאחר שעבור חברי הקהילה של סיינטולוגיה זו לא יראת כבוד לאלוהות אלא סגידה מבחינת ההבנה שהם חווים.
ממה שהוצע לעיל (פסקאות I.VIII עד VI.VIII) ברור שבשום אופן לא כל הדתות משערות את קיומה של ישות עליונה. בתביעת סגרדל, הלורד דנינג התייחס לבודהיזם כחריג ביחס לעיקרון שבו הוא צידד, ואמר שייתכן שיש חריגים אחרים. למה שסיינטולוגיה לא תהיה אחת מהם? אם ישנם חריגים, האם לא העיקרון עצמו מוטל בספק ולפיכך ההגדרה שבה משתמשים בטלה ומבוטלת? הנטייה לחזור, למרות דיון בנושא חריגים, לדגש על ישות עליונה כמרכיב הכרחי בסגידה מצביעה על ההיקף שבו הנחות, שמוּתְנות מבחינה תרבותית, מתמידות על אף ראיות סותרות מתרבויות אחרות. למעשה, כמובן, סיינטולוגיה מכירה בקיומה של ישות עליונה, אבל מתייחסת לאותה ישות כמשהו שלא ניתן להבינו בנקל, ושתקשורת איתו, במצב הנוכחי של הארה אנושית, היא דבר נדיר. לפיכך, בעוד שסיינטולוגיה מניחה את קיומה של ישות עליונה, היא אינה מניחה שבני אדם יכולים לטעון כדבר שבשגרה לזכותם על ידיעת אותה ישות מקרוב. דבר זה כשלעצמו מרמז על צורה של ענווה, שחסרה לעתים בדתות שבהן מעודדים את האנשים לצאת בטענות נועזות יותר שהם יודעים את רצונו ואת מחשבתו של אלוהים.
לאור ההבנה המוגבלת הזו של הישות העליונה, גישות התלות, המוּכּרות בנצרות, ביחד עם תחנונים, הערכה, דברי הלל והתערבות נעשות לא מתאימות. הן יהיו לא פחות הולמות עבור נוצרים שתמכו בנוסחאות המגדירות את הישות העליונה, שהועלו על-ידי תיאולוגים מודרניים (ראה פסקה II.IV.). יראת כבוד אינה חסרה בקרב הסיינטולוגים, שמתייחסים לבריאה עצמה כמושא של יראת כבוד, אבל ללא אלוהים שנתפס במונחים אנתרופומורפיים, המרכיבים והצורה של הסגידה שנמצאים במסורת היהודית-נוצרית נעשים לא רלוונטיים. כאשר המטרה והיעדים של הסגידה נתפסים בתור המהות שלה, במקום צורותיה החיצוניות, לא קשה לקבל את העיסוקים הסיינטולוגיים כצורה של סגידה.
