המחצית השנייה של המאה הזאת ראתה את עלייתן של שפע של "דתות חדשות" בצפון אמריקה ואירופה. במדיה הציבורית הם היו נקראות לעתים קרובות "הכתות", וכללו קבוצות כמו הארי קרישנה, 3HO, כנסיית האיחוד, מדיטציה טרנסצנדנטלית וסיינטולוגיה. כאשר ה-"דתות החדשות", משכו את תשומת הלב של המדיה הציבורית זה היה בדרך כלל ביחס לקביעות סנסציוניות שחברי הקהילות הדתיות לא היו שם מבחירה אלא "תוכנתו" או שעשו להם "שטיפת מוח". טענות אלו היו נושא החקירה המלומדת (איילין ברקר, 'היצירה של מוני', אוקספורד, 1984) וכמו כן מספר חקירות ממשלתית (דוח היל על "קבוצות פיתוח המיינד, כיתות וכתות באונטריו", 1980). חקירה ממשלתית ומלומדת אחראית כזו לא מצאה ביסוס לטענות אלה, אבל תדמיות מוטעות אלה עדיין ממשיכות.
כאשר מלומדים של דת פנו ללימוד של "הקהילות הדתיות החדשות" בשנות ה-60 וה-70, הם עשו כמה תצפיות ששווה לציין כאן. המחקרים האלו המשיכו לתוך שנות ה-80 וה-90 והרחיבו את החקירות לחלקים אחרים של העולם.
הרבה מה-"הדתות החדשות" היו לא באמת "חדשות" אלא רק חדשות בצפון אמריקה. לדוגמה, תנועת ההארי-קרישנה שנחשבת לעתים קרובות בתור "דת חדשה"/"כת", אבל למעשה היא "חדשה" רק בצפון אמריקה. זו קהילה שקיימת זמן רב בהודו שמקורותיה בחייו ובעבודתו של הרפורמטור ההינדי מהמאה ה-15, צ'יטניה. היתה לה נוכחות מתמדת בהודו מאז, אבל היא הגיעה לצפון אמריקה רק בשנות ה-60. אותו מקרה עבור מספר תנועות דתיות חדשות שיש להן מקורות במסורות הינדו-מזרחיות, בודהיסטיות, וסיקיות.
למספר קטן של "דתות חדשות" יש מקורות בשיקום של היבטים של מסורות דתיות ישנות שנשכחו או נזנחו, לעתים קרובות ממדים מיסטיים ומדיטטיים של האמונות המוסלמיות, היהודיות, והנוצריות. לדוגמה, במקרה הראשון של "חינוך מחדש" בקנדה היתה מעורבת אישה צעירה, בוגרת של אוניברסיטת ווטרלו, אשר הצטרפה לקהילה הקתולית הכאריזמטית באורנג'וויל, אונטריו.
הרבה מה-"דתות חדשות" עלו מהמפגש של הנצרות המיסיונרית או האסלאם המיסיונרי עם מסורות של ילידים באפריקה ובאסיה. כאשר הקבוצות האלה באו להפיץ את אמונתם בצפון אמריקה, זה נצפה בדאגה מאחר שרבות מהאמונות של הקהילות החדשות יותר נחשבות "כפירה" בעיני הפלגים הקודמים. המקורות של כמה מהתנועות המלאכותיות האלה, כמו כנסיית האיחוד, בעולם המיסיונרי הנוצרי אבל עם אלמנטים משולבים של מסורות של ילידים או דתות מסורתיות כמו גם "התגלויות חדשות". אנלוגיה מקבילה היא המסורת הבאהיית העולה מהמסורת האסלאמית אך משלבת "התגלות חדשה".
כמה מהדתות החדשות היו באמת "חדשות", לדוגמה, סיינטולוגיה ופרוספרוס. (ראה רוברט אלווד ג׳וניור, 'קבוצות דתיות ורוחניות באמריקה המודרנית', אנגלווד קליפס, ניו ג'רזי: 1973.) ואנחנו מגלים, אפילו במקרים האלה, דחייה של חידוש מוחלט כאשר, למשל, ל. רון האברד מצהיר שסיינטולוגיה היא "המשך ישיר של העבודה של גוטאמא סידהרתא בודהא". ('ספר-העזר ליועצים רוחניים מתנדבים') לפיכך, אפילו במקרים אלה, ישנם אלמנטים של אמונה, עיסוק, השראה, או טקס שיש להם אירועים קודמים או מקבילות במסורות עתיקות יותר ו/או אחרות.
"הדתות החדשות" מציגות תופעה למלומד של הדת שמפקפק בכמה רעיונות אקדמיים קונבנציונליים, אבל לשום מלומד של דת, למיטב ידיעתי, לא היה שום ספק שב-"דתות חדשות" אנחנו מתעסקים עם תופעות דתיות.
היסטוריונים של דת מזכירים לנו ש-"תנועות דתיות חדשות" תמיד עולות. לדוגמה, היסטוריונים הצביעו על המאה ה-19 באמריקה כמאה שבה "תנועות דתיות חדשות", צצו והופיעו בכל המדינה, או במאה ה-20 במיוחד ביפן אחרי מלחמת-העולם השנייה בה ניתן היה להבחין בתופעה דומה. רוב המקרים האמריקאים מהמאה ה-19 היו גיוונים של קריאות של הנצרות, אבל "חדשים" בכל אופן. (ראה מרי פארל בדנרובסקי, 'דתות חדשות והדמיון התיאולוגי באמריקה', בלומינגטון, ב: 1989.) היו שם שייקרים וקווייקרים, מורמונים והאור החדש, אוניידיאנים והרמונים חדשים, ועוד אלף אחרים. במקרה היפני, לרוב התנועות הדתיות החדשות היו שורשים של בודהיזם, הכי מוכרת היא סוקה גאקאי. זה הוביל את ההיסטוריונים האלה לעשות את ההקשר הבא: (א) בעוד תנועות דתיות חדשות כל הזמן מופיעות, בדרך כלל יש להן חיים מאוד קצרים. הן מופיעות מסביב לדמות כריזמטית או נבואית או שעברה התגלות, ולעתים קרובות הן נעלמות תוך שנתיים עד שלוש שנים. ו-(ב) הבודדות במספר שכן החזיקו מעמד הגיעו להכרה כמסורות דתיות לגיטימיות לחלוטין. קחו בחשבון, לדוגמה, את המורמונים, כנסיית ישו, המדענים והאדוונטיסטים, שכולם הותקפו כאשר הם עלו במאה ה-19, אבל כיום הם נחשבים לקהילות דתיות "לגיטימיות". הקהילה הבהאית היא דוגמה לא צפון-אמריקאית של אותה תופעה כמו גם הסוקה גאקאי ביפן עם השורשים הבודהיסטים שלה.
סוציולוגים של דת יצרו גם הבחנה חשובה כאשר הם הבחינו שאחד ההבדלים בין התנועות הדתיות החדשות המוקדמות ואלו של המאה ה-20 המאוחרות בצפון אמריקה היה מיקומן החברתי. תנועות דתיות חדשות בדרך כלל עולות במגזרים השוליים ומעוטי היכולת של החברה. אדם היה יכול לזהות בקלות את התופעה הזאת אם הוא היה עובר דרך שכונות המצוקה העירוניות של אמריקה (או שכונות העוני של אמריקה הלטינית, או עיירות הפולשים המקיפות את הערים של אפריקה) או אם הוא היה מבקר את העניים הכפריים: שם האדם יכול לגלות שפע של התקבצויות דתיות לא מוכרות. אבל במיקומים חברתיים אלה, לא ניתנת להם הרבה תשומת לב. המרכיב החדש בתנועות הדתיות בשלהי המאה ה-20 הוא שהם משכו מעמד חברתי שונה: בני נוער משכבת הביניים ושכבת הביניים הגבוהה. (ראה בריאן ווילסון, 'האפקט החברתי של תנועות דתיות חדשות', ניו-יורק, 1981.) קל לדמיין הורים של שכבת הביניים או שכבת הביניים הגבוהה הופכים מוטרדים כאשר הם לומדים שבנם בן ה-25 שסיים את הרווארד נהה עכשיו אחר משיח קוריאני, או שביתם בת ה-24 שסיימה את אוניברסיטת טורונטו עכשיו שרה ומשננת "הארי קרישנה" בשדה התעופה. אבל אנחנו יודעים מבחינה היסטורית - למשל, ההורים של סנט תומס החזיקו בו בשבי במשך כשנה כשהוא רצה להפוך לדומיניקני, אז מסדר דתי חדש – שתגובות מסוג זה קורות לעתים קרובות כאשר ילדים בוגרים מאמצים מסורות דתיות חדשות או לא קונבנציונליות. הבוגרים הצעירים שנמשכו אל הדתות החדשות הפופולאריות של שנות ה-60 וה-70 לא היו עניים וגם לא מהשוליים. הם היו ממעמד הביניים ומעמד הביניים הגבוה. בנוסף, תנועות אלה היו בדרך כלל הרבה יותר קטנות מאשר התיאורים במדיה. בקנדה, לדוגמה, חברויות ברבות מהקהילות הדתיות החדשות מנו מאות או אלפים ולא עשרות או מאות אלפים כפי שלעתים קרובות הוערכו על-ידי יריבים של הקהילות החדשות יותר הללו. למרות זאת, כמה קבוצות בקנדה מונות חברויות רבות יותר.
"הדתות החדשות" מציגות תופעה למלומד של הדת שמפקפק בכמה רעיונות אקדמיים קונבנציונליים, אבל לשום מלומד של דת, למיטב ידיעתי, לא היה שום ספק שב-"דתות חדשות" אנחנו מתעסקים עם תופעות דתיות. לעתים קרובות היה ויכוח פומבי גדול לגבי השאלה אם זו היתה "דת טובה" או "דת רעה", אבל מלומדים של דת מעולם לא פקפקו בכך שמה שנתקלנו בו כאן היה תופעה דתית. (ראה ג' גורדון מלטון, 'ספר-העזר האנציקלופדי של כתות באמריקה', ניו-יורק, 1986 ו-'אנציקלופדיה של דתות אמריקאיות', דטרויט, 1989, שכוללת את "הדתות החדשות".)
