הבודהיזם עוסק באדם ולא בעולם החומרי. העולם הפנומנלי נתפס כעולם ללא מהות ונמצא במצב קבוע של השתנות. האדם עצמו נתפס כבן-חלוף לא פחות מהעולם החומרי. הוא אינו ה-"אני" וגם לא מכיל את ה-"אני", אלא הוא צרור של תופעות וגופו הוא חלק מהעולם הפיזיקלי הארעי. האדם הוא איחוד של רצף תופעות נפשיות וגופניות, שתמיד מתפרק ומתפורר. הוא מורכב מחמש דרכים של "אחיזה": הגוף; קליטה חושית; הארה; תופעות מנטליות והכרה. הוא כפוף למחזור של התהוות ומעבר הלאה [סמסרה]. מצבו הוא מצב של סבל וזה מאפיין את כל הקיום. הסבל נגרם על-ידי תאווה ועל-ידי הנאה, והדחף של כל התורה הבודהיסטית הוא לשחרר את האדם מסבלו. הכול כפוף למחזור של לידה ומוות. מאמינים שלידה מחדש מתרחשת בממלכות שונות שנתפסות בצורה הירארכית, ובדרך כלל מיוצגות כחמש: – בתור אלים, בתור גברים, בתור רוחות, בתור חיות או בגיהינום (ולעתים ממלכה שישית – בתור שדים). מתוך כל המעמדות האלו, במעמדו של האדם השחרור מושג בקלות הרבה ביותר, גם אם עדיין רק במידה קלושה. החיות אינן אינטליגנטיות מספיק כדי לנסות להגיע לשחרור, והאלים יהירים מדי.
חוק של קארמה פועל כתהליך ניטרלי, שלא ניתן להשחיתו, שלפיו מעשים מהעבר מהווים גורמים שיש להם השלכות שנעשות אפקטיביות בתקופות החיים הבאות. לכן, המצב שבו אדם מתנסה בתקופת הקיום הנוכחית נחשב כאילו נגרם על-ידי מעשים מהעבר. למרות שהקארמה היא לא לגמרי דטרמיניסטית, האיכות, הנסיבות והמראה הפיזי נקבעים על-ידי קארמה. אף על פי כן, הפעולות נשארות חופשיות, והמניעים, כמו גם הפעולות, נותנים תוקף לקארמה. מאמינים שמעשים טובים משפרים את הסיכויים לתקופות חיים עתידיות. עם זאת, לידה מחדש לתוך תקופות חיים עתידיות אינה מרמזת על אמונה בנשמה, מאחר שהאדם אינו נחשב למי שיש לו המשכיות של קיום כנפש. כל תקופת חיים היא הדחף ללידה מחדש הבאה. לכן, ישנה "היווצרות מותנית", ותקופות החיים הן כמו חוליות בשרשרת סיבתית. לכל תקופת חיים יש תלות מותנית בתקופות חיים קודמות, כמו שמדליקים להבה אחת באמצעות אחרת.
בבודהיזם חסר גם רעיון החטא, כפריט מרכזי בתוכנית הנוצרית של גאולה ושליחה לגיהינום, כעוון נגד אל או אלים. תחת זאת ישנם מעשים טובים ולא טובים, שמובילים לעבר שחרור אולטימטיבי משרשרת הלידות מחדש והסבל או ממנו והלאה.
בבודהיזם חסר גם רעיון החטא, כפריט מרכזי בתוכנית הנוצרית של גאולה ושליחה לגיהינום, כעוון נגד אל או אלים. תחת זאת ישנם מעשים טובים ולא טובים, שמובילים לעבר שחרור אולטימטיבי משרשרת הלידות מחדש והסבל או ממנו והלאה. האדם ננעל לתוך המערכת של לידות מחדש חוזרות ונשנות דרך תשוקה (השתוקקות). הנאה, תאווה, עונג, היקשרות, ההשתוקקות להתהוות או להריסה, התוצאה של כולם חייבת להיות סבל. שחרור מהיקשרות ומהשתוקקות יגרום להפסקת הסבל. שחרור זה משרשרת הלידות מחדש מושג בתור נירוונה, הפסקת ההשתוקקות, וניתן להשיגו רק באמצעות הארה. אלו שפועלים למענו ישיגו אותו במוקדם או במאוחר, וכך ייפטרו מבערותם. הארה מוחלטת, שמביאה נירוונה, חייבת להיות מושגת על-ידי כל אדם לעצמו. בזמן שהוא רשאי להסתייע בהדרכה, הוא חייב, עם זאת, לסלול את הדרך לעצמו. בניגוד לתורת הנצרות האורתודוקסית, בבודהיזם תרוואדה טוענים ששום ישות אלוהית אינה יכולה לתווך עבור המאמין, וגם לא להגיש לו כל סיוע בחיפושו אחר גאולה, ושאיפה זו גם אינה יכולה להיות מושגת באמצעות תפילה. הנירוונה עצמה איננה אֵינוּת, כפי שהיא יוצגה במקרים מסוימים על-ידי הנוצרים, אלא נתפסת כמצב של אושר עילאי, אלמותיות, טוהר, אמת, ושלום נצחי, שמושגים על-ידי חיסול כל תשוקה. זהו המימוש של "אי-עצמיות".
פעילות מעשית לעבר השגת שחרור מתבטאת בסלילת הנתיב המתומן של נקודות מבט נכונות; החלטה נכונה; דיבור נכון; התנהגות נכונה; מחיה נכונה; מאמץ נכון; מודעות נכונה ומדיטציה נכונה. את כל הצווים האלה יש לקיים במקביל. אי-קיומם לא נחשב לחטא של מחדל, אלא רק להתנהגות שאינה תואמת את האינטרס האישי להשגת הארה. המאמינים גם נשבעים להתנזר מקיום עשרה איסורים; להתנזר מעשרת הקשרים הקושרים בני אדם לאגו; ולהתנזר מהמעשים הלא מוסריים האסורים. אבל הדגש הוא על עיסוק באדיבות טובת לב ולא רק בשמירת הקודים של מוסריות. כל הנקודה של עיסוק דתי היא להתגבר על הסבל על-ידי ההתגברות על האשליה של האגו, וכך לסכל את מחזור הלידות מחדש ואת גלגול הנשמות.
כמו דתות עתיקות אחרות, הבודהיזם קיבל שרידים חיצוניים שהגיעו מהדתות העממיות באיזורים שבהם הוא הכה שורש, וכך אחד מה-"משקעים" הזרים הרבים שניתן למצוא הן באוסף הפורמאלי של הדוקטרינות העתיקות שלו והן ביישום בפועל של בודהיסטים בני ימינו בארצות התרוואדה הוא קבלת רעיון קיומם של אלים. ישויות אלה לא נחשבות לאובייקטים הנדרשים לסגידה, הן לא ממלאות שום תפקיד מיוחד, והן בסך הכול שוליות לתמות המרכזיות של תורת הגאולה הבודהיסטית, וממשיכות להתקיים רק כשרידים או כתוספות ממסורות דתיות אחרות שהבודהיזם המעשי מקבל ומאפשר אותם.
לבסוף, ניתן לציין שאין שום ארגון קהילתי מסורתי בבודהיזם. לנזירים אין שום מחויבויות שקשורות להנחיה הדתית של הקהילה. למרות שבעשורים האחרונים, כמה נזירים לקחו על עצמם לעתים משימות חינוכיות או עבדו למען רווחה סוציאלית, עיסוקיהם המסורתיים תמיד היו בראש ובראשונה, אם לא אך ורק, בגאולתם האישית, ולא בשירות קהילתי או בתמיכה רוחנית ככמרים לקהל המאמינים. הם מאפשרים לקהל המאמינים הזדמנויות לצבור נקודות טובות, ולפיכך ליצור קארמה טובה, אך ורק על-ידי נתינת הזדמנות להדיוטות לתת לנזירים נדבות באמצעות מילוי קערת הנדבות שכל אחד מהם נושא ושמסמלת את עוניָם ואת תלותם.
סקירה זו של תורת הבודהיסט של התרוואדה מראה בבירור את הניגוד החריף בין דת זו לנצרות. אין שום אל-בורא, ולפיכך הסגידה היא מסוג שונה בצורה קיצונית מזו ששוררת בכנסיות הנוצריות. אין שום תפיסה של חטא מקורי, שום רעיון של גואל אישי או של התערבות אלוהית. לא קיים הרעיון של נשמה בת-אלמוות עם המשכיות של הכרה, והנירוונה או הלידות מחדש ללא סוף עומדת בניגוד חריף לרעיון הנוצרי המסורתי של תהילה או עונש נצחי. אין שום דואליזם של בשר ורוח. ובהחלט לא פחות חשוב, תפיסת ההיסטוריה אינה ליניארית, כמו זו שמוצאים בתוכנית הנוצרית של אושר קדמון, הנפילה של האדם, ההקרבה-העצמית העקיפה של אלוהות, אפוקליפסה גלובלית, ובסופו של דבר תחיית המתים של העילית שניצלה והשגת תהילה בגן עדן. התוכנית המחזורית של לידות מחדש היא אוריינטציה בעלת השלכות מעמיקות על היבטים אחרים של השקפת העולם הבודהיסטית, והיא שונה מהתפיסות המערביות של זמן, התקדמות, עבודה והישגים חומריים. למרות שבעבר, לעתים קרובות הבודהיזם גונה בתור מערכת אתיאיסטית, שהתייחסה לחוק אימפרסונלי בתור העוצמה האולטימטיבית בעולם, והיה מרוחק מתפיסות מערביות מסורתיות לגבי השאלה לְמה צריכה להידמות "דת נכונה", הוא אף על פי כן מוּכּר היום בעולם כולו בתור דת.
