אמונות דתיות וערכי המוסר הנלווים אליהן נתמכות בדרך כלל על-ידי מבנים ארגוניים, נהלים קבועים והביטוי שלהם בסמלים מיוחדים. בחברה המערבית, הצורות של המוסדות הנוצריים הפכו להיות כל-כך ממוסדות עד שלעתים קרובות אפילו לאנשים מהקהילה שהפכו לחילוניים קל להניח שלדת חייבים להיות מבנים וסמלים מקבילים לאלו של הנצרות. הדגם של בניין נפרד לסגידה, קהילה יציבה, שמקבלת שירות מאנשי כמורה מקומיים שבכוחם לתווך או לייעץ, הם כולם פריטים שמצופה למצוא להם מקבילות בדתות אחרות. עם זאת אפילו סקירה שטחית חייבת להראות בבירור שדת אינה חייבת להיראות כמו דגם זה. הדתות הגדולות של העולם מפגינות מגוון של הסדרים שונים זה מזה, החל, מצד אחד, בצורך בכהונה לכפרה על חטאים, הנוהג להקריב קורבנות ומחויבות לסקרמנטים עם שימוש מרובה בעזרים לאמונה (כגון קטורת, ריקוד ודימויים), וכלה בסגפנות חריפה ובתלות עצומה בהתבטאות מילולית ובתפילה, בצד השני. ניתן למצוא את שני הקצוות בתוך מסורת עיקרית אחת, בהינדואיזם או בנצרות, בעוד שהאסלאם, בהתבטאותו האורתודוקסית, הוא בדרך כלל יותר סגפני – כשצורות הביטוי האקסטטיות שלו מתרחשות בשוליים.
הסגידה הדתית שונה במידה רבה בצורתה ובתדירותה בקרב הדתות השונות. יש לה השלכות שונות והיא לובשת צורה מובהקת במערכות נון-תיאיסטיות כגון הבודהיזם. מאחר שאין שום אלוהות טרנסצנדנטית, אין כל טעם בתחנונים, אין מקום להערצה, אין צורך בהתבטאויות של תלות, ענווה והתרפסות, אין כל מטרה בדברי הלל – שכולם מהווים חלק מהסגידה הנוצרית. עם זאת, הסגידה בנצרות בת זמננו היא בעצמה התוצר של תהליך ארוך של אבולוציה. המסורת היהודית-נוצרית השתנתה בצורה קיצונית במהלך הדורות. הדרישות בתנ"ך להעלאת קורבן של בעלי חיים לאל נקמן הן מאוד מרוחקות מהעיסוק האדוק של הפרוטסטנטיות הקונבנציונלית של המאה התשע-עשרה, לדוגמה. החלפת הקריאה הקצובה ושירת מזמורי תהילים במזמורים פופולאריים יצרה תמונה די שונה של הסגידה הנוצרית במהלך מאתיים שנה. היום, המושג של אל אנתרופומורפי דעך בנצרות, ומנקודת המבט של התיאולוגיה המודרנית, הסגידה הנוצרית בת זמננו, שבה ניתן למצוא שפע של דימויים אנתרופומורפיים, היא אנכרוניסטית במובהק. אין תמה שבכמה קבוצות דתיות מודרניות, שהוסר מהן נטל המסורות העתיקות (שבהן הפָּטִינָה של ימי הקדם נחשבת בטעות להילת הקדוּשה) צריכים להיות שרידים מופחתים, אם לא לגמרי מבוטלים, של האנתרופומורפיזם של העבר. אך אפילו ללא קשר למגמות אבולוציוניות מסוג זה, ישנו שפע של שונוּת בקרב הקבוצות הדתיות הנוצריות אשר מספיק כדי לקבוע שכל אקט של הדבקת סטראוטיפים למשמעות של סגידה בוגד בגיוון הרב-צדדי של הדת בעולם כיום. לכן, הכנסייה הקתולית פיתחה את השימוש המורכב בחושי השמע, הראייה והריח שמשתמשים בהם באמונה. לליטורגיה הקתולית, בעוד שהיא מתכחשת לשימוש בריקוד ובסמים, שהיו בשימוש בדתות אחרות, יש פולחן, סקרמנטים וגלימות כמורה, עושר רב של סימבוליות ושפע של טקסים שמציינים את לוח השנה וההיררכיה של הכנסייה ואת טקס המעבר של אינדיבידואלים. בניגוד חריף לקתוליות עומדים הקווייקרים, שדוחים את מושג הכמורה, כל הצגת טקסים (אפילו של הדפוסים של טקסי ההנצחה שאינם סקרמנטיים שנפוצים בכמה מהכנסיות הפרוטסטנטיות) ואת השימוש בדימויים ובגלימות כמורה. הדגש על כך שביצוע הטקסים על-ידי אנשים בקהילה שאינם כמרים הוא מספק, הדגש על דחיית הקדושה, בין אם של מבנים, מקומות, עונות או טקסים, ושל עזרי אמונה כגון מחרוזות תפילה וקמעות, אופייני במידה מסוימת לדת הפרוטסטנטית. האוונגליסטים דוחים את הרעיון של כמורה, והקווייקרים, קהילות אחים, בני אחוות ישו וחברי המדע הנוצרי פועלים ללא שימוש בכמורה בתשלום. בעוד שרוב הקבוצות הדתיות הפרוטסטנטיות שומרות על טקס אכילת הלחם הקדוש, הן עושות זאת לעתים קרובות כמעשה הנצחה של ציות לכתבי הקודש, ולא כביצועים בעלי ערך מהותי. לפיכך, בעוד שבמקרים מסוימים לפעולות שונות יש מטרות דומות, הרי שבמקרים אחרים, כמו בטקס אכילת הלחם הקדוש, מעשה שלכאורה נראה דומה מפַתֵח, בהתאם לתורתה של הקבוצה הדתית, משמעות נבדלת. בעוד שהאלוהות, כמו במדע הנוצרי, נחשבת לעיקרון מופשט, הרי שמעשים של סגידה, בעוד שיש להם מטרה דתית מוכרת של הבאת המאמין ליחסי קירבה עם מיינד אלוהי, לובשים אופי שונה למדי מפרקטיקות התחינה של קבוצות דתיות ששומרות על היבט אנתרופומורפי של אלוהות.
דתות חדשות – וכל הדתות היו חדשות פעם – נוטות להתעלם או לנטוש כמה מהעיסוקים המסורתיים ומהמוסדות של אמונות מקובלות עתיקות יותר. סביר להניח שהן יעשו זאת אם הן קמות בתקופות של התפתחות חברתית וטכנית מואצת כאשר דפוסי החיים של האנשים הרגילים עוברים שינוי קיצוני, וכאשר הנחות לגבי מוסדות בסיסיים – המשפחה, הקהילה, חינוך וסדר כלכלי – משתנות לגמרי.
דתות חדשות – וכל הדתות היו חדשות פעם – נוטות להתעלם או לנטוש כמה מהעיסוקים המסורתיים ומהמוסדות של אמונות מקובלות עתיקות יותר. סביר להניח שהן יעשו זאת אם הן קמות בתקופות של התפתחות חברתית וטכנית מואצת כאשר דפוסי החיים של האנשים הרגילים עוברים שינוי קיצוני, וכאשר הנחות לגבי מוסדות בסיסיים – המשפחה, הקהילה, חינוך וסדר כלכלי – משתנות לגמרי. בחברה יותר דינמית, עם קשרים חברתיים שהולכים ונעשים יותר ויותר אימפרסונליים, עם השפעת אמצעי התקשורת החדשים, ועם הפצה נרחבת יותר של סוגים שונים של מידע וידע, הגיוון ההולך וגדל של הביטוי הדתי הוא בהחלט צפוי. לא סביר שדתות חדשות בחברה המערבית ימצאו שמבנה הכנסיות, שהוקמו לפני מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות שנה או לפני אלף חמש מאות שנה או יותר, הוא נעים וידידותי. אם ניתן דוגמה אחת, בהתחשב במידת הניידות ההולכת וגוברת מבחינה חברתית, גיאוגרפית ויומיומית של האוכלוסייה המודרנית, זה לא יהיה הולם להניח שדתות חדשות יתארגנו בצורה קהילתית כקהילות יציבות וסטאטיות. טכניקות אחרות של תקשורת החליפו את בימת המטיף ואת מכבש הדפוס, וזה יהיה מפתיע, בתחום פעילות זה כמו באחרים, אם דתות חדשות לא יכללו את האמצעים המשופרים של התקופה שבה הן עולות. העובדה שהן עושות דברים בצורה שונה מהסטריאוטיפ המסורתי של הדת, העובדה שהן מחפשות מחוץ לחברה המערבית את הלגיטימציה לקיומן, או העובדה שהן משתמשות בטכניקות חדשות להארה רוחנית, אינן פוסלות אותן כצורות ביטוי של דתיוּת אנושית.
