המחקר האקדמי של דתות התחיל בעולם המערבי בראשית המאה ה-19 עקב ההיסטוריה של מחשבה שקיבלה את השראתה מפילוסופים של עידן האורות של המאה ה-18 באירופה. כאשר מידע חדש שנאסף על-ידי חוקרים ומיסיונרים בקשר למסורות של דתות קדומות (הפילוסופיות בהודו ובמזרח הרחוק באופן ספציפי) הגיע למעגלי המלומדים באירופה, נוצר צורך להגדיר מחדש את ההגדרה המדויקת של דת.
המושג, אשר עד לנקודה זו התכוון רק לנצרות וליהדות – לפעמים גם לאסלאם – החל לכסות פילוסופיות דתיות כמו הינדואיזם, בודהיזם, קונפוציוניזם, טאואיזם, שינטואיזם, זורואסטריאניזם וכו'. המגמה החדשה, שנקראת "היסטוריה של דתות" או "דת השוואתית", הפכה כללית ויחסית בגישותיה.
הפנומנולוגיה של דת, כאחד הענפים העיקריים שלה, ציינה מגוון רב מאד בשדה שגורם קושי לאנשי אקדמיה של דתות להציג הגדרה תמציתית – אשר תכלול באותו הזמן את הדברים החשובים ביותר בקשר לדתיוּת עצמה ותהיה תקפה עבור כל דת בעולם אם יש בה ידיעת קרוא וכתוב או לא. אחד מהמאמצים הרבים להגדיר דת היה מבוסס על הקריטריון של המושג של "אלוהים" או "אלוהות", עד שמלומדים מצאו שהבודהיזם בתור אחת ממה שנקראות דתות העולם – לפחות בתיאוריה – ניסה להדגיש את התווית המיוחדת של "דת אתיאיסטית".
המושג הצר של דת, אשר לעתים קרובות יותר מודגש על-ידי פקידי ממשל מאשר על-ידי מלומדים של דת, זקוק לבדיקה מחדש בעולם בן זמננו. המילה "דת" שנמצאת בצורה זו או אחרת ברוב השפות האירופיות, כלומר, גרמנית, רומנית וסלאבית, בא מהמילה הלטינית "religio". המושג הזה במיוחד כולל את הרעיון של להיות תלוי במשהו "אלוהי". בהתאם לכך, לפי העיקרון "religio cuius regio eius" בלטינית, הכוונה שלקיסר או לדוכס היה הכוח מאז המאה ה-16 להחליט באיזו דרך הכפריים צריכים להאמין ולהתנהג באירופה שלאחר הרפורמציה. בכל אופן, כל הבעיה של קיומם של "קשרים" אלוהיים או חברתיים מסוג זה היא מאד מערבית, ולמעשה הרעיון עצמו נעדר לגמרי בתרבויות רבות בעולם.
לפיכך, סוג זה של הנחה מערבית לגבי דת ניתן ליישום בכוח בלבד אל תוך מסורות פילוסופיות ודתיות מזרחיות. נעשתה אפילו הצהרה כזו שאמרה כי שלוש קבוצות ההשקפה של העולם הסיני – טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם – אינן דתות במשמעות המערבית של המילה אלא "שלוש טאות" או "כבישים" ליעד אחד, שהוא העיקרון של ההרמוניה בין ינג לין.
במילים אחרות, ישנן תרבויות רבות בעולם אשר נראות מאוד דתיות למרות העובדה שהן הסתדרו ללא רעיונות הקשורים ל-"דת" – בשפות השונות שלהם. דבר זה מתייחס במיוחד לתרבויות הצפוניות בעולמות הישנים והחדשים איתם עשינו עבודת שדה: אנשים עוסקים בטקסים אנימיסטים ושאמאניסטים מבלי לקרוא להם דתות. הצהרה שהופנתה אלינו ב-1994 על-ידי שאמאנית מבני הננאי בחבל ארץ האמור התחתון בדרום-מזרח סיביר עשויה להיות מצוטטת בתור דוגמה טיפוסית לכך: ״נצרות – היא רוסית. לנו יש את השאמאנים שלנו בלבד".
בעיה עכשווית נוספת עוסקת בתפקיד של האלטרנטיבות השימושיות הרבות בנות ימינו לדתות. ההיסטוריה המאוחרת של העולם מראה שמאמצים כאלה כמו אלו של הקומוניזם, המרקסיזם והמאואיזם ליצור מדינה וחברה "לא דתית״ לא הצליחו. המיינד האנושי הוכיח בבירור שהוא מעוניין בעניינים דתיים יותר ממה שנחשב על-ידי האידיאולוגיות המטריאליסטיות והאנתרופוצנטריות אשר נולדו במהלך המאה הקודמת כמו גם במאה הזאת.
